החלטה בתיק ת"א 43357-03-12

1. לפניי בקשה להעברת הדיון בתובענה לבימ"ש השלום בת"א-יפו, מחמת חוסר סמכות מקומית של בימ"ש זה.
2. בבקשה שהוגשה טוענות המבקשות (הנתבעות), שבניגוד לנדרש בסע' 9(6) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקסד"א) לא פירטה המשיבה (התובעת) בכתב התביעה את "העובדות המראות שבית המשפט מוסמך לדון בתובענה". כל שציינה המשיבה בשורה האחרונה של  כתב תביעתה הוא כי "לבית המשפט הסמכות העניינית והמקומית בהתחשב בסעד / גובה הסכום הנתבע", קרי, המשיבה נימקה רק על מה היא מבססת את הסמכות העניינית, אך לא ביססה כלל את הסמכות המקומית. לטענת המבקשות, אכן, העובדות שכן פורטו בכתב התביעה אינן מעלות כל סמכות מקומית לבימ"ש השלום בירושלים, ויתרה מזו, הן מעלות כמה זיקות המעניקות סמכות מקומית דווקא לבימ"ש השלום  בת"א-יפו. כך, למשל, המשיבה מציינת בכותרת כתב התביעה (באופן נכון), שמענן של המבקשות הוא בתל-אביב ובכך נוצרת סמכות מקומית לביהמ"ש בת"א-יפו עפ"י החלופה שפורטה בתקנה  3(א)(1) לתקסד"א - מקום עסקו של הנתבע. כמו כן, בסע' 8 לכתב התביעה נטען שהמשיבה התחייב לספק למבקשות פתרון תוכנה, ובהמשך (בסע' 18 ו- 22 של כתב התביעה) תואר שמנהל המשיבה הביא את המוצר "אל משרדי הנתבעות" ובחודש דצמבר 2010 בוצעה "התקנת המוצר אצל הנתבעות בהצלחה". מהאמור לעיל עולה שגם החלופות שפורטו בתקנה 3(א)3, 3(א)(4) ו- 3(א)(5) - המקום שהיה מיועד לקיום ההתחייבות, מקום מסירת הנכס ומקום המעשה או המחדל שבשלו תובעים - מובילות אל משרדי המבקשות, דהיינו לתל-אביב. המבקשות מוסיפות וטוענות שגם מקום יצירת ההתחייבות הינו בתל אביב, שכן הצעת המחיר שנשלחה אליהן ממשרדי המשיבה בירושלים, השתכללה לכדי הסכם רק כאשר הן הוסיפו שני תנאים להצעה, וחתמו עליה בכפוף אליהן.
3. בתגובה שהגישה המשיבה היא טוענת, ראשית, שהבקשה הוגשה בהעדר תצהיר כנדרש בתקנה 241(א) לתקסד"א. כן היא טוענת שכיום אין עוד מקום לייחס משמעות מופרזת לסוגיית הסמכות המקומית. לגוף העניין היא טוענת שפירטה בכתב התביעה שתפקידה היה להביא נתונים בורסאיים מכל העולם לשרת שלה, וממנו אל המבקשות, וזאת באמצעות התחברות אינטרנטית בין השרת שלה (הנמצא במשרדיה) ובין השרת של המבקשות ובכך היא עמדה בדרישת תקנה 9(6) לתקסד"א. המשיבה מוסיפה וטוענת שמקום מסירת הנכס לא היה במשרדי המבקשות, אלא שהנכס נמסר באמצעות תקשורת אינטרנטית בלבד. להוכחת טענה זו מפנה המשיבה למייל מיום 9.8.10 ובו סיכום פגישה שנערכה בין הצדדים. ולבסוף, המשיב טוענת שההתחייבות לא נוצרה עת חתמו המבקשות על ההצעה במשרדיהן אלא עת נתקבלה ההצעה בחזרה במשרדי המשיבה בירושלים, בתוספת שני התנאים, והיא הסכימה להם. זאת מכיוון שהמשיבה יכלה גם שלא להסכים לתנאים הנוספים ואז ההצעה לא הייתה משתכללת לכדי הסכם.  
4. בתשובה שהגישו המבקשות לתגובה, הן טוענות שהעובדות המפורטות בתגובת המשיבה הן כולן עובדות חדשות שלא פורטו בכתב התביעה, ומדובר למעשה בתיקון כתב התביעה, מבלי שהמשיב ביקשה או קיבלה אישור לעשות כן. לטענת המבקשות, על ביהמ"ש להידרש אך ורק לתשתית העובדתית שפורטה בכתב התביעה, ובו כאמור, לא פורטו העובדות הנטענות בתגובה לבקשה.
5. אין ספק שכתב התביעה מעלה סמכות מקומית לבימ"ש השלום בת"א-יפו לדון בתביעה. לעניין זה די לציין את כתובת המבקשות שצוינה בכותרתו, ולהסתפק בכך.  השאלה היא האם מכתב התביעה עולה גם סמכות מקומית של בימ"ש זה לדון בתובענה.
6. כאמור, המבקשות טוענות כי בתגובתה, מפרטת המשיבה שלל עובדות חדשות שלא פורטו בכתב התביעה, והדבר מהווה, למעשה, תיקון שלא נתבקש ולא אושר לכתב התביעה. להוכחת טענתן שאין להסתמך לצורך ההכרעה בעניין הסמכות המקומית על עובדות אלה, נסמכות המבקשות על פס"ד של כב' השופט צ. זילברטל בבר"ע 3296/01 אבידני נ' אי.אי.ג'י. חברה לביטוח בע"מ (פורסם בנבו).
7.  אומר תחילה שיש לאבחן בין המקרה שנידון בבר"ע 3296/01 ובין המקרה דנן, שכן באותו מקרה ייחד התובע בכתב התביעה סע' מסוים לעניין הסמכות המקומית ופירט בו על איזו חלופה בתקנה 3(א) לתקסד"א הוא מסתמך. במקרה כזה, קובע ביהמ"ש, לא יכול התובע להעלות חלופות נוספות במסגרת הדיון בשאלת הסמכות. ברם, בסע' 5 של פסה"ד  בבר"ע 3296/01 מבהיר בית המשפט כי "אם התובע אינו מייחד בכתב תביעתו סע' נפרד  ובו הוא מפרט את העובדות המראות על קיום הסמכות (עניינית ומקומית), רשאי ביהמ"ש להסיק קיומה של סמכות ממכלול העובדות המפורטות בכתב תביעה".
8. במקרה דנן, ברי כי במשפט האחרון של כתב התביעה לא התייחסה המשיבה כלל לחלופות או לעובדות המקנות סמכות מקומית לבימ"ש זה ורק טענה באופן כללי שקיימת סמכות מקומית. הגם שיש פגם לאופן שבו נוסח המשפט הנ"ל, איני סבור שהוא מונע את האפשרות לבחון האם כתב התביעה כולו מעלה חלופה כלשהי המקנה סמכות לבימ"ש השלום בירושלים, חלופה מבין אלו שצוינו ע"י המשיבה בתגובתה. 
9. למרות האמור לעיל, בסיכומם של דברים, עיון בכל כתב התביעה לא מעלה כל חלופה שממנה ניתן ללמוד על קיומה של סמכות מקומית לביהמ"ש בירושלים. לעניין מקום יצירת ההתחייבות - לא פורט בשום מקום בכתב התביעה שההסכם נחתם בירושלים. לעניין מקום יצירת ההתחייבות - הגם שמדובר בהתחייבות לסיפוק מוצר אינטרנטי, לא ניתן לומר שהשרת שנמצא במשרדי המשיבה, הוא המקום שהיה מכוון או נועד לקיום ההתחייבות. גם עפ"י המתואר ע"י המשיבה, השרת שלה היה רק אמצעי לקיום ההתחייבות, התחייבות שנוגעת לנתונים שהמבקשות רצו לקבל מהשרת שלהן (ראו, למשל, המתואר בסע' 4 לתגובת המשיבה).  באשר לחלופה השלישית הנטענת בתגובת המשיבה - מקום מסירת הנכס - איני מקבל את טענת המשיבה שמדובר במסירה אינטרנטית בלבד. ראשית, המשיבה עצמה ציינה בסע' 18 של כתב התביעה שהביאה את המוצר למשרדי המבקשות, וברי כי הכוונה היא להבאה פיזית. שנית, סיכום הפגישה בדוא"ל מיום 9.8.10 אינו מלמד את שהמשיבה רוצה שיילמד ממנו, אלא להפך. בסיכום הפגישה מצוין מפורשות כי סוכם כי " בשלב ראשון החיבור... יהיה אינטרנטי..", והדבר מרמז לכך שבשלבים מאוחרים יותר, התקשורת כבר לא תוכל להיות כזו בלבד.
10. לקראת סיום אעיר כי נכון הוא שבשנים האחרונות, ועם התפתחות הטכנולוגיה ואמצעי התחבורה, פחתה החשיבות שניתנה בעבר לשאלת הסמכות המקומית. עם זאת, ברור כי הצמצום שנעשה לא בא לרוקן מתוכן את הקבוע בתקנות הקיימות בעניין זה, ולפטור תובעים כליל מן הצורך לפרט כנדרש בכתב תביעה את העובדות המקנות סמכות לבית המשפט.
11. סוף דבר, אני מורה על העברת הדיון בתביעה לבימ"ש השלום בת"א-יפו, אשר לו הסמכות המקומית לדון בה.
12. המזכירות תפעל להעברת התיק כנדרש.

ניתנה היום,  כ' תמוז תשע"ב, 10 יולי 2012, בהעדר הצדדים.